הגודל הטבעי שלהם

ערב לביבות אצל אחותי שרי, היא מספרת לי שאתמול טליה (כיתה ב) לא נרדמה. "על מה חשבת כל הזמן?" היא שאלה אותה, "שאני רוצה להיות בגן של הדס" (אחותה הקטנה) היא ענתה. מה עשתה אמא של טליה? התקשרה לגננת ופשוט ביקשה שטליה תבוא להיות בגן של אחותה הקטנה. הגננת הסכימה שביום האחרון של הקייטנה טליה

להדליק, להידלק, להיות דלוקה.

רות לכי להתלבש בבקשה. מסתכלת עלי במבט שמזמין מאבק. כרגיל. אני עומדת להצמיח קרניים. כרגיל. ואז רגע של מתנה. אני נזכרת שאני לא רוצה להיות אמא כבויה, אני רוצה להיות אמא דלוקה. שהילדים שלה מדליקים אותה. אני רוצה להיות דלוקה עליהם. דלוקה כזו שלא כל רוח קלה מכבה אותה. דלוקה שהשלהבת שלה מקבלת שמן זית

החופש להיות.

שוב לפנות בוקר, השעה שאני אוהבת להתעורר בה ליום חדש. לפתוח סידור ולתפוס כמה רגעים של שקט וחיבור. שוב אני שומעת את דוד פותח את דלת חדרו, שוב הוא יתפוס אותי ערה. אבל הפעם אני רגועה. בשונה מלפנות בקרים אחרים שכל רשרוש מגביר את הדופק וחוסם את הנשימה, הפעם אני לא מרגישה שעומדים לעשוק אותי.

סלחנות, רוך, עין טובה

אחרי החגים. כמה חיכיתי לרגע הזה של השקט, כמה האצבעות חיכו לתת מילים לאלפי תחושות, רצף אירועים, עליות ומורדות, תובנות והארות ונפילות ושאלות. והמון המון רעש. אז היה יום כיפור, והוא הביא איתו רוח של סליחה ורוך ותחושה עמוקה של רצון להיות שם. דווקא כשדוד עושה הכל כדי להוציא ממני חלקים הכי מפלצתיים. הרבה חשבתי

את הלב, מותק.

חודש אלול. ימים של התבוננות פנימה. ואני חושבת על ילדים ואלוקים. איכשהו הם פוגשים אותי באותם מקומות. שניהם דורשים נוכחות מלאה, חיבור, כנות, אהבה, זהירות. על כל סטיה קלה אני אשלם ביוקר. לא נשאר לי אלא לגדול, להתפתח, להתרחב, בלי וויתורים. שניהם יכולים לפוצץ אותי באהבה או לשרוף אותי בגיהנום. שניהם מטיילים לי בתוך הנשמה

מפנה את המקום.

שוב פרידה קשוחה. ליד דלת הגן. היא נצמדת ואני מנסה. מנסה להיות, להרפות, לתת אמון, לתת לה את הזמן ואת הכח, לדרוש ממנה להיכנס לגן "כמו גדולה". הולכת בין הקצוות. והיא בשלה. לבסוף הגננת נותנת/מושכת יד והיא נכנסת בעל כורחה. ושקט. ואני מהרהרת ועדיין בודקת איפה טעיתי ואיך יכולתי להיות אחרת. ומנתחת את הרגעים אחד

משהו מתרכך בי

משהו מתרכך בי, אני מרגישה את זה בכל הגוף, בעיקר באזור הלב. משהו נפתח. משהו מתרחב. רות משקפת לי יותר מכולם. היא קוראת לי כדי להראות לי את איך מקפלת את החולצה לבד. אני מגיעה, מתיישבת על המיטה בחדר והיא מתחילה בהדגמה. רות כמו רות, שילוב של פרפקציוניזם על גבול הכפייתי עם נוקשות ועקשנות וכל

אמא שלא מתבלבלת

היום הגיעו אלי שלושה ילדים. מתוקים. לא שלי, של השכנים. אבא שלהם ביקש שיהיו לזמן קצוב. כמובן שקבלתי אותם בחיוך גדול "בכיף, בשמחה, באהבה". התיישבתי לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, מתברר שהם גם רעבים. לרגע אני מתבלבת. לא התכוונתי לארח משפחה לארוחת בוקר. היו לי תכניות אחרות. אבל הם רעבים וזו מצוות הכנסת אורחים וחסד עם

אמא נולדה

עד לא מזמן עוד הייתי עובר. כל מי שראה אותי באולטרסאונד, כולל אני, אמרו שאני אחלה עובר. צפו לי עתיד מזהיר. אני אהיה אחלה חברה ובת זוג ושכנה ואמא. ככה הייתי ברחם, מבטיחה! לא מזמן נולדתי וגם ילדתי ומתברר שקצת טעו באבחנות. יש כמה באגים. בעיקר בתחום האימהות. עשיתי רושם כל כך סימפטי, מתחשב, נותן,

לב גדול בְּרָא לי אלוקים

"בבקשה, תן לי כח" נושאת עיניים לשמים ומנסה להרגיע את יהודה הצורח. אבל משהו בתפילה הזו לא בא לי בטוב. לא כח אני רוצה. לב אני רוצה. מקום בלב. מקום כזה, שכשיש אותו, כבר לא צריך כח.