"מהיום יש לי בוס חדש" אמרתי לבוס שלי בסיומה של חופשת הלידה של דוד.
זה שעשע אותו, את הבוס הישן שלי, וזה לא שעשע אותי בכלל, את האמא החדשה שנולדה.
מהרגע שהמלאך המהמם והזערורי שלי הגיח לעולמי, אני יודעת יותר מתמיד שאין לי שליטה על כלום כלום כלום. הכל נתון לשינוי בכל רגע. התכניות, הזמן, סדרי העדיפויות. אין רגע דל. הכל יכול לקרות כל הזמן בלי שאף אחד שואל אותי.
מתברר שהלב שלי אלסטי, גדל וקטן בהתאם לנסיבות. ועוד מתברר שכשהוא מבין שמישהו הולך להשתלט עליו, הוא קטן לגודל של צימוק. כן, ילדים הם שתלטנים גדולים, לא רואים אותך ממטר. והלב שלי נבהל מאד מהשתלטנים הקטנים האלה.
כל יום מחדש אני נלחמת על הגודל של הלב, רוצה להעניק לי ולהם את הלב הכי גדול שאני יכולה, אבל שוב ושוב מתעוררת בבוקר עם הצימוק.
בבלוג זה אני מנסה לתעד רגעים בהם אני נופלת וקמה, מתכווצת ומתרחבת, ואיך אני גדלה לי יחד איתם.
אימהל'ה 