אני יושבת על המיטה של דוד, הוא מתרפק, הראש שלו על הברכיים שלי, המיטה של רות צמודה אלי
יד אחת מלטפת את ראשו ויד שניה מגיעה בקושי ללחייה. סיימנו לדבר על עוד כמה דברים חשובים שקרו היום בגן (תמיד זה ככה, כשאני שואלת שאלות של אחרי הגן אני מקבלת תשובות של מילה אחת במקרה הטוב. דווקא הרגעים האלה של סוף היום מעלים פתאום את כל הסיפורים, המחשבות, ההגיגים…)
אמרנו קריאת שמע וזהו. הגיע הזמן לישון.
אני בתפקיד, תפקיד "המרדימה".
מלטפת, מזמזמת ניגון כלשהו ועוד מלטפת. מידי פעם פוזלת לראות את מצב העיניים שלהם וקשובה בריכוז למצב הנשימות. מחכה לרגע המיוחל. שירדמו כבר ויגיע הזמן שלי לנשום לרווחה.
ולרגע אחד, רגע של חסד אני עוצרת. נזכרת בתפקיד האמיתי שלי. לא, לא תפקיד המרדימה. תפקיד האמא, תפקיד האוהבת, המרגיעה, הנמצאת שם ברגעים שסוגרים יום ופותחים לילה.
אני עוצרת רגע ומתבוננת בהם בעיניים אחרות. רואה פנים רכות. קצת כיווץ במצח, קצה של חיוך. לרגע עננה קלה. כל לילה והיום שלו. ואני שם בשביל לראות, לחוות, להרגיש. לתת עוד מנה של כח, של ביטחון.
אמא כאן. הכל בסדר. אמא אוהבת אותך. אתה הכי טוב. מתוקה של אמא, יפה של אמא. והליטופים, נראים בדיוק אותם ליטופים, אותן תנועות. זה רק הלב, הלב שלי, הלבבות שלהם. אי אפשר לעבוד עליהם, על הלבבות, על הקטנטנים האלה.
ואני רוכנת ונותנת נשיקה. נשיקה אמיתית כזו, נקיה מכל רצון "להרוויח". נשיקה טהורה שרק אוהבת רק רק רק אוהבת.
לילה טוב מלאכים.
אימהל'ה 