ושוב עזבתי אותה בוכה בגן. שוב לא הצלחנו להגיע לפשרה בעניין המעיל/בקבוק/אוכל… כל יום וסיפורו. ואחרי שנסיתי להבין ולהסביר שהיום חם ולא מתאים מעיל ושגם אמא ודוד לא לובשים מעיל ושאם קר היא יכולה ללבוש את הקפוצ'ון. ונסיתי גם לחבק ולהיות. ולבסוף נשברתי וזרקתי אותה לגן ככה. בפנים מנוכרות שאומרות: אין לי כח אליך.
ושוב הלופים של המחשבות. החמצה. אולי אם הייתי רגע שוהה ונוכחת היא הייתה מקבלת כח וביטחון לעשות מה שהיא צריכה. כל מה שרציתי באותו רגע זה להיות אחרי. הייתי יכולה להקדיש עוד חמש דקות של נוכחות אמיתית. מה זה חמש דקות בשביל שילדה תרגיש בטוחה, חשובה, מובנת.
רק אתמול אמרתי את זה לעצמי ולעצמינו, וחשבנו כמה זה משמעותי לילד שעוצרים בשבילו את העולם ואומרים לו: אתה חשוב. אתה חשוב! יש לך מקום בעולם.
ושוב. הדחף הטבעי, המבוהל, האבוד, השתלט עלי.
ואני נושאת עיניים לשמים: בורא עולם, אני מנסה. אני רוצה. רוצה שהילדה שלי/שלך תרגיש חשובה ורצויה ובטוחה, אבל לוקח לי המון זמן ללמוד, אז בינתיים, בבקשה, תיהיה שם אתה בשבילה, בבקשה!
אימהל'ה 
אני בטוח שתפילתך נשמעת. את אמא מושלמת ולו רק בגלל המחשבות הכנות והמחוברות הללו.
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אני זקוקה בדיוק למילים האלו
אהבתיאהבתי
לדעתי פעלת הכי נכון. הצבת גבול משמעותי מאוד לילדה. אל דאגה, היא תבדוק אותו שוב ושוב, ותוכלי, לו תרצי בפעם הבאה להשאר עוד חמש דקות. אבל בתפיסה החינוכית שלי, הצבת גבול חד משמעי, כן גם בצורה לא יפה, היא מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה, הוא מביע אהבה עצומה לילד, כי את, כהורה, כאם וכאדם שיודע כבר את מגבלות הרצון, הגוף והחברה חייבת, חייבת להכין את הילדים שלך, ולא לגונן עליהם עד כדי עיוות תמונת המציאות שלהם. אז שוב – כל הכבוד לך! פעלת נכון! בפעם הבאה אולי תפעלי אחרת, אבל קבעת גבול חשוב.
אהבתיאהבתי