אמא שלא מתבלבלת

היום הגיעו אלי שלושה ילדים. מתוקים. לא שלי, של השכנים. אבא שלהם ביקש שיהיו לזמן קצוב. כמובן שקבלתי אותם בחיוך גדול "בכיף, בשמחה, באהבה".

התיישבתי לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, מתברר שהם גם רעבים. לרגע אני מתבלבת. לא התכוונתי לארח משפחה לארוחת בוקר. היו לי תכניות אחרות.

אבל הם רעבים וזו מצוות הכנסת אורחים וחסד עם ילדים קטנים.

נכון.

אבל אני מכירה אותם, כשאני נותנת משהו זה לא נגמר, תביאי לי עוד, אני אוהב גם את מה שיש בארון, במקרר, במקפיא.

הפעם אני אהיה חתוכה, מבטיחה לעצמי, אחרת כל הבוקר אני אסתובב סביבם וזה יהיה מתסכל מאד.

טוב, מכינה עוד חביתות, מכניסה ללחמניות וזהו. לאחר היסוס קל, מוציאה גם גביעי יוגורט.

והנה זה מתחיל:

"את יכולה להוסיף דבש? אני אוהב רק מתוק?"

"לא חמוד, אצלינו אוכלים את זה כך"

"אני רוצה פיתה עם שוקולד"

"לא. היום אוכלים לחמניה עם חביתה"

אני בהירה. לא מתבלבת לרגע. "אני לא חייבת כלום. סך הכל עושה חסד" משננת לעצמי. וזה עובד. הם אוכלים, שבעים, מרוצים ואני נושמת לרווחה.

ואז מכה בי הברק: אולי גם לילדים שלי לא הייתה מזיקה אמא כזו שלא חייבת כלום.

אמא שמתמסרת ומשקיעה ונותנת את כל כולה, אבל בכלל בכלל בכלל לא חייבת.

אני יודעת. אני רוצה ללמוד את נוסחת הקסם הזו: לא חייבת – לא מתבלבלת.