משהו מתרכך בי, אני מרגישה את זה בכל הגוף, בעיקר באזור הלב. משהו נפתח. משהו מתרחב.
רות משקפת לי יותר מכולם. היא קוראת לי כדי להראות לי את איך מקפלת את החולצה לבד. אני מגיעה, מתיישבת על המיטה בחדר והיא מתחילה בהדגמה. רות כמו רות, שילוב של פרפקציוניזם על גבול הכפייתי עם נוקשות ועקשנות וכל מה שבנאדם צריך בעולם הזה כדי לשלוט.
היא מתחילה לקפל ואני כרגיל מחפשת משהו לעשות תוך כדי (ולא חסר בחדר הזה מה לעשות, הכל קורא לי מכל עבר). אבל אני כבר מאומנת לעצור ולהחליף הילוך. לא. לא הכוונה לקחת נשימה ולהחזיק את עצמי בכח. להחליף הילוך באמת!
אני מתבוננת בה באהבה, בלב פתוח (שהתחיל מסדק צר והולך ומתרחב תוך כדי הליכה), בחיוך, בעונג. רואה אותה, ידיים קטנטנות מסתרבלות, מנסה שוב ושוב ולא מוותרת על שום קמט או זווית, נואמת תוך כדי ומסבירה כל שלב. היא כולה מתיקות טהורה. הילדה הזו שלרגע אחד כמעט והפכתי אותה למפלצת.
וכשהיא מסיימת אני רואה ילדה עם עיניים בורקות שגאה בעצמה ואמא שגאה בה ובעצמה.
ומרגישה רוך לא מוכר מתפשט, מרחיב, פותח וממלא אותי בהודיה.
תודה על הילדה הזו שקבלתי במתנה ותודה לך רות קטנה מתוקה ועקשנית שלא מוותרת עלי אף פעם כל הזמן.
אימהל'ה 
וואו. מדהים. מתרגש לקרוא.
אהבתיאהבתי
תמיד יש משהו נוסף בהערות שלך, משהו שמשאיר אותך אנושית לגמרי. "הילדה הזו שלרגע אחד כמעט והפכתי אותה למפלצת." ככה המשפט מוחדר לתוך האפיזודה הקטנה, מלאת המתיקות, ומוחק ממנה את הסנטימנטליות הדביקה.
אהבתיאהבתי