מפנה את המקום.

שוב פרידה קשוחה. ליד דלת הגן. היא נצמדת ואני מנסה. מנסה להיות, להרפות, לתת אמון, לתת לה את הזמן ואת הכח, לדרוש ממנה להיכנס לגן "כמו גדולה". הולכת בין הקצוות. והיא בשלה. לבסוף הגננת נותנת/מושכת יד והיא נכנסת בעל כורחה.

ושקט. ואני מהרהרת ועדיין בודקת איפה טעיתי ואיך יכולתי להיות אחרת. ומנתחת את הרגעים אחד לאחד. את החיבוקים, את, את המסרים, את הגבול שניסיתי להציב…… ואין לזה סוף.

ולרגע אני נעצרת: כמה אני עסוקה בעצמי. איכשהו הכל קשור אלי. ואיפה היא בסיפור? ואולי מרוב "אני" לא נשאר לה מקום, וכמה אני באמת רואה אותה וכמה אני מסתירה לי אותה. וכמה שליטה בכלל יש לי ומרוב רצון להיות מדוייקת אני רק הולכת ומסתבכת ומסבכת.

ואני פותחת סידור לתפילת שחרית ומבקשת מבורא כל העולמות וכל הילדים שישלח לה יום טוב וינהל את הסיפור הזה ואת כל הסיפורים.

ומשהו בי נרגע.

ואולי מחר אהיה פנויה יותר לראות אותה.