שוב לפנות בוקר, השעה שאני אוהבת להתעורר בה ליום חדש. לפתוח סידור ולתפוס כמה רגעים של שקט וחיבור. שוב אני שומעת את דוד פותח את דלת חדרו, שוב הוא יתפוס אותי ערה. אבל הפעם אני רגועה. בשונה מלפנות בקרים אחרים שכל רשרוש מגביר את הדופק וחוסם את הנשימה, הפעם אני לא מרגישה שעומדים לעשוק אותי. אני יודעת את הגבולות שלי. וגם הוא כבר יודע.
הוא מתכרבל בשמיכה שלי במתיקות ונח לו ברוגע. אני נותנת לו נשיקה, מתיישבת לידו וממשיכה בעסקי.
ופתאום אני תופסת שעוד טיפ טיפה ואני אוכל אפילו להרגיש כמה זרמים של אהבה ומתיקות. אני מתחילה לחוש איך זה מרגיש להיות אמא שהיא לא בת ערובה. וזה מפתיע את אותי ובעיקר מעודד. התחושה הזו שהילד שלי יכול להרחיב לי את הלב במקום לכווץ. שאנחנו לא מאיימים זה על זה. שהוא ילד ואני אמא ואנחנו יכולים לחיות זה לצד זו בשלום ואפילו באהבה. כמה מופלא.
אימהל'ה 
ואוווווווווו
את יודעת, התחושה הזו – כפי שאת מתארת – קרתה עם לידת נכדתי הראשונה. כן ממש במלים שלך – הרחבה ולא כיווץ.
תודה רבה לך, שבת נהדרת.
איזה פוסט עשיר ומשמח.
אהבתיאהבתי
איזה מרגש. תודה רבה! חששתי להעלות את הפוסט, לא ידעתי אם ואיך הוא יובן. וזה מחמם את הלב לדעת שהתחושה הזו מוכרת לעוד מישהו. הרבה נחת ולב פתוח.
אהבתיLiked by 1 person
איזה פוסט מרגש, נוגע, מעודד. כמה טוב שהאהבה הזו יכולה להרחיב את הלב, זה מה שהיא צריכה ויכולה לעשות. מקווה שאת מוצאת עוד מרחבים כאלה בהם את נשכרת מהקשר ולא מתרוקנת ממנו.
אהבתיאהבתי
אם יש עוד מרחבים כאלה. אני עובדת על זה כל הזמן. זה כל כך לא שחור ולבן שלא מצאתי תגובה בשלוף אז שתקתי. כרגע אני עסוקה בלקיים אותי במרחב שלי. וכל פעם מחדש מתברר לי שעדיין לא נולדתי.
אהבתיאהבתי