הגודל הטבעי שלהם

ערב לביבות אצל אחותי שרי, היא מספרת לי שאתמול טליה (כיתה ב) לא נרדמה.

"על מה חשבת כל הזמן?" היא שאלה אותה, "שאני רוצה להיות בגן של הדס" (אחותה הקטנה) היא ענתה.

מה עשתה אמא של טליה? התקשרה לגננת ופשוט ביקשה שטליה תבוא להיות בגן של אחותה הקטנה. הגננת הסכימה שביום האחרון של הקייטנה טליה תגיע בבוקר לשעה לבקר בגן.

"אז מחר אני הולכת לגן של הדס" השלימה לי טליה – שנכחה בשיחה – בחיוך שובה.

פתחתי עיניים גדולות.

יום למחרת אמא שלהם מספרת שטליה והגננת כל כך נהנו שטליה נשארה עד סוף היום.

משהו בתוכי זע. הוקסמתי.

דמיינתי את עצמי אם דוד או רות היו מגלים לי פנטזיה שכזו, איך היייתי מחייכת במתיקות ובאמפתיה ומסבירה עד כמה זה לא אפשרי.

במקרה הטוב הייתי עוצרת לשאול מה בכלל עלה על דעתם.

ודווקא שרי אחותי, שהכל אצלה פשוט, שאין לה ידע אקדמי, שלא מתיימרת לצלול לעומקים שאני טובעת בהם. היה לה כל כך פשוט. להקשיב, להיפתח, ולהעיז.

אולי כי הגבולות שלה כל כך ברורים לה שהיא לא פוחדת לחרוג. היא לא מאויימת מהם וכן פנויה לראות אותם בגודל הטבעי.

מקודם נכנסתי לאתר כל שהוא, מישהי הציגה את עצמה "אמא לארבעה אוצרות" תמיד זה צובט לי את הלב. "אני אמא לשלושה מתנות" "אני אבא לשני אהבות".

אז אני אמא לשלושה מפלצות. בעצם אני מפלצת שמגדלת מפלצות טוב לכם?!