בבקשה, תהיה שם בשבילה.

ושוב עזבתי אותה בוכה בגן. שוב לא הצלחנו להגיע לפשרה בעניין המעיל/בקבוק/אוכל… כל יום וסיפורו. ואחרי שנסיתי להבין ולהסביר שהיום חם ולא מתאים מעיל ושגם אמא ודוד לא לובשים מעיל ושאם קר היא יכולה ללבוש את הקפוצ'ון. ונסיתי גם לחבק ולהיות. ולבסוף נשברתי וזרקתי אותה לגן ככה. בפנים מנוכרות שאומרות: אין לי כח אליך. ושוב

אמא, תהיי מגדלור לי.

מנסה לא לפרק ואז לא להתפרק. ככה הוא צריך אותי, לא מפרקת אותו כשהוא הולך עד הקצה ולא מתפרקת ממנו כשהוא בודק כמה אני עמידה. ולפעמים בא לי לפרק אותו, כשאני אומרת שמונה פעמים : "תפסיק" והוא לא סופר אותי. ואני נושכת שפתיים ולוקחת מלא אויר ובמקום לפרק אותו אני מתפרקת ונוטשת ומתרחקת ומשאירה אותו

בדרך הטבע

בדרך לגן. רות מבקשת לקחת את העגלה של יהודה. זה אומר שאנחנו הולכים לבלות את השעה הקרובה בדרך אל הגן. האינסטינקט שלי רוצה לקחת את העגלה ולהריץ עניינים, קדימה לגן. ברגע האחרון אני עוצרת אותו ומחליטה לאפשר לה זמן איכות של בוקר עם אמא. היא נאבקת עם מדרכות עקומות, עליות וירידות וכל מה שבדרך, אני

סומכת עליכם. באהבה.

הם שוב רבים. הפעם אני לא מתערבת. משתדלת לשמור מרחק. הגיע הזמן לסמוך עליהם ולאפשר להם לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם! הצרחות של רות גוברות. האגרופים בתוכי נקפצים. משתדלת לא לראות ולא לשמוע. העניינים שם מתלהטים. הלסתות שלי מתהדקות. אני לא כאן. דוד עדיין מנסה את מזלו, מלכסן אלי מבטים ומצפה שאגיע לפתור את בעיותיהם,

להתקיים יחד

שאלתי את שולמית אם בא לה לשחק דמקה עם דוד, כן בא לה. הם מחפשים את הדמקה בקופסת הלוחות, לא מוצאים. דוד באוטומט מציע כל לוח מזדמן, העיקר לשחק (כמה הישרדותי, סופסוף משהו מסכים לשחק איתו) אני מקשיבה מהמטבח. שולמית: "לא, תחפש את הדמקה", "לא בא לי את זה, בא לי דמקה" אין ברירה, מחפשים

למה???

למה כשאני איתם המוח במצב מעורפל הפתיל קצר הזמן עובר לאט אין לי מקום אני דרוכה כמו קפיץ וכל מה שיוצא ממני יוצא עקום למה?? ולמה כשהאחרון נרדם סופסוף אני מתעוררת לחיים משהו בי נרגע המוח מתחיל לעבוד הזמן שנשאר קצר מידי ואני הופכת להיות סופר יעילה למה?? ולמה כשרות לא "שומעת בקולי" עולה בי

מקום לעצמי-לעצמנו

עד היום היא הייתה ממש בסדר, הילדה שבתוכי. לימדתי אותה בעיקר איך להיות אהובה ורצויה והיא למדה. היא למדה להיות בשביל כולם, לחייך, לעזור, להתחשב, להצטמצם, לתפוס כמה שפחות מקום, לתת כמה שיותר מקום. הכל היא למדה וזה עבד מעולה. בכל מקום אהבו אותנו וחיכו לנו. ואז הגיע הילד שלי, וגם אותו ניסיתי ללמד אבל

בבקשה תצטרך כמה שפחות

כשהייתי ילדה ושיחקתי בבובה חשבתי שתינוק זה תמצית של מתיקות ואהבה. אהבתי לטייל איתה בעגלה, התמסרתי אליה. התמלאתי עונג כשדמיינתי שאני מצליחה להרגיע, לשמח, להיות. היום, אני משכיבה את יהודה ומייחלת שהוא רק יישן כבר. וכל כך רוצה שהוא ירגיש הכי מסופק ומרוצה. שידע שאני שם בשבילו. שהוא יהיה בטוח ורגוע. ואני כמעט לוחשת לו:

תעתועי ראייה

ושוב היא מגיעה אלי בבוקר, המפלצת שלי. ככל שאני מנסה יותר להתחפר בשמיכה, להיעלם, כך היא הופכת להיות מאיימת יותר, צועקת יותר, מפחידה, תובענית. ואני הופכת להיות קטנה, מבוהלת. רגע אחד נאבקת ורגע אחר נכנעת. המפלצת שלי. הילד שלי. כמו בתעתועי ראייה, התמונות האלה שצריך לחפש את הזוית הנכונה כדי לתפוס את התמונה. רגע אחד

החופש שב אלי

אני חופשיה! משוחררת! אין כמוני מאושרת. פוסעת בידיים ריקות ולב קל. כולם שוגרו כל אחד לפינתו. כולל יהודה!! הסתיימו הדרוגים, נראה שהולך להיות לו שם טוב. סלע אחרונה החליקה מהלב ואני מתחילה להרגיש את החיים חוזרים אלי. מדמיינת את רשימת המשימות שלי מתחילה להסתמן בויים (איך אומרים v ברבים?), הגב מזדקף לאיטו, הראש מתרומם, יש