תזכיר לי, יאיר.

יאיר בוכה. אני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה. לא לאכול לא לשחק לא לישון. אני מנסה והוא מאותת לי בקולות מתוקים ועצבניים שאני לא בכיוון. הוא הולך ומאבד את הסבלנות. התלונות המנומסות הופכות לפחות מנומסות, הוא מרים את קולו וכל גופו הפיצפון מתנועע בחוסר מנוחה.

הוא כל כך מתוק לי. הוא כל כך מובן בחוסר הישע שלו. הוא כל כך טהור שכל מה שמתעורר בתוכי זה אהבה ועוד אהבה ועוד אהבה. אני בעיקר מאוהבת בו.

אז למה כשדוד צועק, כשרות מתלוננת, כשיהודה מסרב לשתף פעולה, אני נדרכת כאילו אויב עומד מולי, אוייב שכולו כוונות זדון. מחפש לקחת ממני, לעשוק אותי, לנצל.

למה לעזזל אני לא מתמלאת באהבה ורוך. למה אני מתקשחת בבהלה ורוצה רק לכבות, להשתיק, להתעלם, להיעלם.

יאיר, תזכיר לי בבקשה שגם הם ילדים. טהורים. רכים. תזכיר לי איך לב יכול להתרחב ולהתמלא באהבה ורוך אל מול פרץ טהור של אנרגיה שלילית שמחפשת מרגוע. תזכיר לי שאין צורך להיבהל. שאין צורך לתקן או לשנות. שאפשר פשוט להיות.